איך מתגברים על אהבה מאוד חזקה?

איך מתגברים על אהבה מאוד חזקה?

איך מתגברים על אהבה מאוד חזקה? איך חכמת הקבלה יכולה לפתור בעיות יומיומיות? ועוד עשרות שאלות צפות בכנס "קבלה לעם" הבינלאומי 2018 – וזוכות לתשובה. בואו גם אתם לשאול, או פשוט לחוות את העוצמות האדירות בין אלפי אנשים, עם אוכל טוב, מוזיקה טובה וחיוך שמובטח שלא ירד לכם מהפנים. המפגש שיחבר לכם הכול >> bit.ly/2mV5q1q

‎Posted by ‎קבלה לעם‎ on‎ יום שלישי 30 ינואר 2018

האם תפקידו את ילדיכם האהוב ברכב שנוהג מעצמו?

פעם הרמנו גבה כשמישהו תיאר בפנינו עידן שבו לכל איש יהיה טלפון נייד, שבאמצעותו הוא יגלוש באינטרנט מכל פינת ברחוב, יצלם את עצמו בחוף הים וישלח בקליק לחברים, אבל מהר מאוד התבדינו. נראה כי תגלית מרעישה דומה עתידה להופיע בחיינו עם כניסת הרכבים האוטונומיים. בתוך פחות מעשור, צפויים הרכבים החכמים להסיע אותנו ממקום למקום – להזיז הגה, לבלום, לשמור על הנתיב ואפילו להאט לפני מעבר חצייה – בלי התערבות מצד הנהג. תל-אביב תהיה העיר הראשונה בישראל שרכבים אוטונומיים ישתלבו בכבישיה, אבל תוך זמן קצר הם ישימו גז ויהפכו לחלק משגרת חיינו.

השאלה היא האם תסמכו על מכונית אוטומטית? האם תפקידו את ילדיכם האהוב ברכב שנוהג בעצמו? בסופו של דבר המחשב במכונית האוטונומית יקבע מי ימות ומי יחיה בתאונה, לכן ככל שהטכנולוגיה מתקדמת צפות דילמות מוסריות רבות. קחו לדוגמה מקרה שבו ילד קופץ לכביש והרכב האוטונומי צריך לבצע תמרון התחמקות – האם המכונית תדרוס את הילד כדי למנוע פגיעה בנוסעים? האם היא תתחמק מהילד ותסתכן בפגיעה בהולך רגל אחר? ואם הולך הרגל הוא אישה בהיריון, קשיש, או בעל חיים? האם על הרכב לחשב מסלול מחדש בהתאם, או שפשוט עליו להתרסק ולסכן דווקא את הנוסעים שבתוכו?

כדי לנסות להתמודד עם שאלות מסוג זה, מומלץ שנתבונן תחילה בדילמות מוסריות בתחומים מקבילים. ברפואה לדוגמה, אם בשעת הלידה יש סכנת חיים גם לוולד וגם לאם – הרופאים דואגים לאם תחילה. האישה יכולה להמשיך ללדת בעתיד, ואילו הוולד, אם ישרוד בחיים, יתקשה לחיות ללא אם.

לפי חכמת הקבלה, הסוגיה מורכבת מאוד כי היא תלויה בהתפתחות האדם והחברה. אם האדם פועל לפי הטבע האגואיסטי שמניע אותו – אז חייו קודמים לכול והוא יתכנת את המכונית להצלת חייו. לעומת זאת, אם מדובר באדם שלמד להתגבר על יצריו האגואיסטיים ומבין שסוד הצלחתו הוא דווקא בנתינה לזולת – תובנות שמתפתחות בו בהדרגה בעזרת לימוד חכמת הקבלה – אז הוא יבחר להציל את חיי הזולת על חשבון חייו, כל עוד הדבר נתון לשיקול דעתו.

הטבע פשוט יותר מהפלפולים שלנו: חיי האדם הם קודש וכל בני האדם שווים ללא יוצא מן הכלל. כ-ו-ל-ם שווים: גבר ואישה, צעיר ומבוגר, שחור ולבן, דתי וחילוני, שמאלני או ימני. בעיני הטבע הרשימה המוגדרת הזאת אינה מובחנת כמו שאנחנו נוהגים להבחין. ייתכן כי נפעל לפי אינסטינקטים קדומים, במצבי חירום לדוגמה גברים יצילו נשים וילדים תחילה, אבל שוב, בעיני הטבע כולם שווים. לכן, אילו באמת היינו מבקשים לתכנת את המערכת בצורה מיטבית, היינו נופלים לבור ללא תחתית. כי נכון שהשכל הבריא נוטה להעדיף את חיי הנער על פני הקשיש, אך מה אם הנער הוא עבריין מסוכן, והקשיש הוא מנהיג דגול? מה אם לתינוק שברכב פוטנציאל רוחני גדול יותר מהמשפחה מרובת הילדים שחוצה יחד את הכביש? איננו יודעים להתחקות אחר התחשיבים של המערכת העליונה העצומה, ולהבחין בערך כל אדם ותרומתו לחברה האנושית.

לכן לעת עתה טוב אם המהנדסים יעשו כמיטב יכולתם כדי לפתח אלגוריתם שיעבוד להצלת חיים במידה המקסימלית: לזהות ולדרג מי בסיכון להינזק ומי בסיכוי להינצל – ועל חייו, כמו על חיינו ממש, להיאבק.

פעם הרמנו גבה כשמישהו תיאר בפנינו עידן שבו לכל איש יהיה טלפון נייד, שבאמצעותו הוא יגלוש באינטרנט מכל פינת ברחוב, יצלם את…

‎Posted by ‎מיכאל לייטמן‎ on‎ שישי 2 פברואר 2018

עצמאות ישראל: 70 שנה של יחסי אהבה-שנאה – מאמר מאת הרב לייטמן

כשאדם מגיע לגיל שבעים, "בן שבעים לשֵׂיבה", הוא נשאל על זיכרונותיו וחוויותיו, ובעיקר נדרש לסכם את חייו. כשמדינת ישראל פוצחת בגאון בחגיגות שבעים שנים לקיומה, היא נדרשת לסכם פרק זמן מורכב של עַם נודד, ולהבטיח שאכן מימשנו את חלום אבות אבותינו לחיות יחד על אדמת ישראל.

התאספנו לראשונה בממלכת בבל הקדומה. קבוצה קטנה של בבלים שלמדה על בשרה כיצד מערכת היחסים החמה והמשפחתית מתקררת, כיצד כל שבט דורש לעצמו שפה משלו וכיצד כל אדם מוותר בקלות על תחושת שותפות הגורל לטובת חיים באגואיזם המתעתע והמסנוור.

התלכדנו כשלא נכנענו לקרירות שהתפשטה ביחסים בינינו, כשחיפשנו כל דרך לחמם אותם באהבה. התקבצנו מתוך חמולות ושבטים שונים סביב האיש שלימד אותנו איך לאהוב, שצרב בנו את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – אבי האומה אברהם.

הוא שהראה לנו את הנתיב לחיבור בינינו, הוא שלימד אותנו את התכסיס הקדום להתקשרות נכונה: איך לכסות על הפשעים באהבה. הוא שגילה לנו את חכמת הקבלה – השיטה העתיקה שמלמדת איך לקבל את כל התענוג הצפוּן בבריאה. מרגע שצעדנו בעקבותיו ושָעינו לעצותיו, עלינו על התדר הנכון – גילינו את הכוח הייחודי שבינינו, את כוח החיבור שקשר בין הלבבות שלנו והפך אותנו מאנשים זרים לזהות אחת, מאוסף שבטים לעם ישראל.

מרגע זה נבדלנו מכל העמים. שמרנו בקנאות על האידיאולוגיה שלנו, ומי שהסכים לה, הצטרף. המשכנו לנדוד לכנען, ירדנו לארץ מצרים. לא התנשאנו או התגאינו, אלא התגבשנו לכדי מרקם אחיד מעל כל ההבדלים בינינו. עברנו את פרעה, ברחנו ממצרים, חצינו את ים סוף ויצאנו למדבר הרחב. שם התחזק הפירוד בינינו, הטבע האנושי האכזר שלנו גבר והשנאה פרצה ביתר שאת. התפנית בחיינו חלה עם התנאי החד-משמעי שהוצב בפנינו למרגלות הר סיני: התחברו או שכאן תיקברו. לבסוף בחרנו בחיים. בחרנו בערבות ההדדית, לחיות כאיש אחד בלב אחד. לא ויתרנו בקלות, נאבקנו והתגברנו על ה"הר" הגבוה שהפריד בינינו, התעלינו מעל הרהורי השנאה – וקיבלנו תורה. אורה. הוראה. באמצעותה איחִינו את היחסים הקלוקלים בינינו, הדבקנו את השברים בינינו.

כעבור ארבעים שנה במדבר היבש, ביחסים הצחיחים בינינו, בשנים של עליות ומורדות ובמאבקים אין קץ, הייתה לנו ארץ ישראל כזבת חלב ודבש. בה פרחו והתהדקו הקשרים בינינו, ובנינו את בית המקדש – הבית הרוחני שסימל את היותנו משפחה אחת שלא תימוט לעולם.

עם זאת, לא השכלנו להשתמש בשיטת החיבור כראוי, ולבסוף הסכסוכים פילגו אותנו והחריבו את היחסים בינינו. איתם חרב באחת בית המקדש. אבל לא ויתרנו. שוב התעקשנו והעמדנו את רשת הקשר ההדדית. אלה היו רגעי השיא שלנו כעם ישראל. דגם מופת ליחסים מתוקנים לעולם כולו. מעצמה רוחנית קורנת אור לגויים. עידן שבו מדן ועד באר שבע לא נמצא ילד שלא ידע להבדיל בין טבעו האגואיסטי השלילי ובין קשר חיובי.

אולם כמו ילד שצמח בטבעיות להיות נער, כך גם האגו שלנו הלך וגדל ללא הרף. כל אחד דרש לעצמו יותר על חשבון האחרים, ה"נחש" שבליבנו דחף אותנו לכרסם בזולת, נאבקנו ומרדנו זה בזה עד שהגענו לשפל נמוך ביותר: לשנאת חינם. אז ירושלים עלתה באש ובית המקדש חרב. אז נפרם אחרון החוטים שקשר בין הלבבות שלנו, ויצאנו לאלפיים שנות ניתוק, לגלות.

בכל שנות הגלות הללו קפאו היחסים בינינו. כל אחד התבצר בעיירה שלו, שמר באדיקות על כל סממן חיצוני, שריד שנשאר לו מאבות אבותיו. אך הטבע לא קפא על שמריו אלא מהל אותנו עם הגויים, עד שהתמזגנו לעיסה גלובלית אחת, לבבל משודרגת.

ואז רגע הלידה האמיתי הגיע. קיבלנו הזדמנות לחזור ארצה. המכות, הפוגרומים והשואה הקשה שעברנו, לצד פריצת הדרך של ראשוני הציונים, מימוש חזונם של חוזי המדינה, היזע והעמל של החלוצים מהעליות הראשונות – כל אלה קיבצו אותנו מארבע כנפות הארץ חזרה אל אדמת ישראל. הטבע ברחמיו אִפשר לנו להתבסס בגבולות משלנו, ומתוכם לצקת רוח חדשה לעולם.

תחילה הבסנו כל אויב והקמנו בית לאומי לעם היהודי. שנה אחר שנה, עשור אחר עשור, הפרחנו את השממה. הקמנו מערכות חדשניות מאין כמותן שכל מדינה התקנאה בהן. הצלחנו בכל קנה מידה אפשרי. הפכנו לאומת סטארט-אפ, פיתחנו מערכות מתקדמות להתפלת מים, שדרגנו את החקלאות, שכללנו את הטכנולוגיה, העצמנו את מערכות הביטחון והצבא, קידמנו את המדע והרפואה והפכנו למדינה הדמוקרטית והליברלית היחידה בלב המזרח התיכון.

פחות משבעים שנים נדרשו לנו כדי לצמוח שוב. בדיוק כמו בגולה, השתמשנו ביכולות ובכישרונות שהוטבעו בנו מימי אברהם כדי להצליח בעסקים ובבניית מערכות חברתיות ומדיניות. אך גם הפעם שגינו. השקענו את רוב מרצֵנו בפיתוח העולם ולא בפיתוח האדם.

אומות העולם היו הראשונות שחשו בסטייה הרוחנית שלנו. הן רמזו, השמיצו, עקצו, וכשקולן לא נשמע – הן היכו ללא רחם. אנחנו מתפארים בפרסי הנובל, בתוצרים ובחכמה הענפה מבית המוח היהודי שאנו מנחילים לעולם, אבל אומות העולם אינן שבעות רצון ובתגובה לכך האנטישמיות המכוערת מתעוררת מכל פינה אפשרית. אנחנו משתדלים להיות מנומסים לכולם, להתבולל, לקבל את האחר ולכבד את הזר, אבל מנהיגי העולם מפנים כלפינו אצבע מאשימה בכל תקרית עולמית ומקומית, ושנאת היהודים חוזרת לתפוס מקום מרכזי בכותרות.

גם כאשר התמזגנו לעיסה גלובלית אחת, עדיין זורם בנו "דם אחר", זיכרון עמום של יחסים מתוקנים, קשר פנימי וייחודי שעלינו לעורר ולהחיות מחדש. בתוך תוכו, העולם מייחל לקשר ייחודי זה, לאור החיבור שיאיר מאיתנו אליהם. אל החיבור הרוחני הם משוועים. אבל אנחנו ממשיכים לטמון את ראשנו בחול – ואין ישראל מתגלים במלוא תפארתם.

בקרוב אנו חוגגים שבעים שנות עצמאות למדינת ישראל. השמחה באוויר, הבימות מורמות והטקסים חתומים – וכולם מסביב מתרגשים כילדים קטנים, ובצדק. אך רגע לפני שישוגרו זיקוקי הדי-נור וישאירו אחריהם שובל נוצץ שיתברר כאבק, עלינו לערוך חשבון נפש נוקב. לשאול את עצמנו בכובד ראש: מה בעצם אנחנו חוגגים? האם אנחנו מתקדמים לבנייתו של עם אחד? האם בכלל ברורה לנו הדרך למטרה? האם מדע, טכנולוגיה ורפואה הם קני המידה לפיהם תימדד הצלחתנו ביחס לעולם, והאם כך גם העולם מודד אותנו?

ושאלת השאלות: האם אנחנו יודעים כיצד לעורר את הכוח שטמון בינינו – הכוח שיאחד בינינו, יכוון אותנו, יחנך אותנו ויישא אותנו לעבר מימוש ייעודנו?

טרם תחילתן של חגיגות השבעים לעצמאותנו עלינו לחקור את ההיסטוריה שעיצבה אותנו, את האידיאולוגיה שמייחדת אותנו כעם, להוקיר את התורה שלנו ולברר מחדש את תוכנה, ובפרט את תורת האמת שבשורשה – חכמת הקבלה. כך בלבד נוכל לחזות ולתכנן את הצעד הבא שלנו כעם. כשם ש"בן שבעים לשיבה" חוגג את שנותיו בגבורה, לנוכח ניסיון החיים העשיר שצבר, כוח העמידה שלו ופאר תנובת חייו, כך גם אנחנו נזכה לגלות את האוצר שטמון בנו, להעריך מחדש את היותנו עַם ולחזור לשמש דוגמה לאחדות עבור אומות העולם. כי אז נהיה עם חופשי בארצנו, הן ברצון המשותף שלנו והן ברצון הפרטי של כל אחד ואחת.

כשאדם מגיע לגיל שבעים, "בן שבעים לשֵׂיבה", הוא נשאל על זיכרונותיו וחוויותיו, ובעיקר נדרש לסכם את חייו. כשמדינת ישראל פוצ…

‎Posted by ‎מיכאל לייטמן‎ on‎ יום שני 5 פברואר 2018

מזרונים בתל אביב

כסאות בתל אביב